(זמן קריאה כ – 5 דק')
פעם, ביקום המקביל שבו חייתי, עשיתי כל שביכלתי להרגיש שייכת.
בניתי קהילה, הקמתי בית ספר לילדים דוברי עברית, ארגנתי מפגשי הורים ועוד אלף ואחד דברים כדי להרגיש חלק ממשהו גדול ממני, שיש בו איזה חוט שמחבר בין כל הנוכחים.
כל מי שהכיר אותי ביקום הזה יעיד שהיתה לי ממש אובססיה בהקשר הזה לגבי עצמי, ורצון עצום לייצר את התחושה הזאת אצל ילדיי.
לפני שנה נפלה ההחלטה. אנחנו עוזבים את ברלין בקיץ הבא (קיץ 2018). התחלנו לחשוב מה יהיה המקום הכי טוב בשביל המשפחה שלנו. רצינו שמש, רצינו ים, רצינו חינוך טוב ורצינו משפחה. לאו דווקא בסדר הזה.
בכל המקומות שחשבנו עליהם כיעד פוטנציאלי למעבר היה חסר אלמנט אחד או יותר. מה שחשבנו שיהיה חסר בישראל זה חינוך טוב, וכמובן תחושת הביטחון הכללית. כשאתה חי כל כך הרבה שנים בחול, לפעמים אתה "נדבק" בתחושה ובתפיסה שאופפת את המקומיים לגבי הארץ שלך.
עבר זמן וכאילו חיכינו שמישהו יקבל בשבילנו את ההחלטה לאן לעבור. הרגשתי שאנחנו כמו ילדים שלא רוצים לקחת אחריות על החלטה לא נכונה או משהו כזה.
בתהליך הזה של קבלת ההחלטה היו המון אתגרים ותובנות. אחת התובנות הכי חזקה שהיתה לי היא, שאני נמצאת במצב צבירה געגוע. שאני תמיד מתגעגעת למשהו או למישהו, כבר די הרבה שנים. התובנה הזו הכתה בי ואני מודה שבהתחלה מאוד העציבה אותי.
עבר עוד זמן והחלטנו שהגיע זמן להחליט. אני זוכרת את הרגע שבו כל הטבלאות שעשינו בעד ונגד, כל הדיונים הארוכים אל תוך הלילה, רשימות האתגרים שיביא איתו המעבר, התרכזו לקליק אחד ויחיד. קליק של הלב שפתאום הבין שאין מקום אחר שבו נרצה להיות מלבד ישראל.
באותו רגע הרגשנו שזה הדבר הכי נכון עבורנו, עבור ילדינו ובכלל עבור היקום כולו.
התחלנו לתכנן את המעבר. אבל זה נושא כבר לפוסט אחר, ענק בפני עצמו.
כשהגיע הזמן, מיינו, הכנו וארזנו את הפקלאות עם כל מה שהיה לנו ב 12 שנים האחרונות. חיים שלמים לתוך מכולה וכמה מזוודות. ויצאנו למסע הזה שנקרא- השיבה הביתה. הילדים שלנו הוסיפו על זה וסייגו " בשבילנו זאת לא חזרה, כי אפפעם לא גרנו שם. אנחנו עוברים למקום חדש לגמרי." זרמנו איתם. הפרידה היתה מורכבת ועצובה. היה המון בכי, פחד מהלא נודע, געגועים. כל אחד ואחת מאיתנו השאיר חיים שלמים וקשרים עמוקים.
בקיץ האחרון נחתנו בארץ.
בשבועות הראשונים היינו תיירים, היתה תחושה של טיול כזה ארוך. התחושה הזאת עוד לא עברה לחלוטין ואני שמחה על כך. יחד עם זאת, התמקמנו, התחלנו שגרה והחיים פה נראו לנו טבעיים. ברלין נראתה, ועדיין נראית לי כמו חלום עמום.
הטבעיות בה הדברים מתנהלים כאן היא מדהימה.
ומה עם תחושת השייכות שבשבילה עבדנו שם כל כך קשה?
ביום שישי האחרון, הצעיר שלנו חגג קבלת ספר תורה. החגיגה התקיימה בקהילה הרפורמית בתל אביב. הטקס נוהל על ידי רבת בית הכנסת והיה שוויוני ושמח. הלב שלי (ושל כל המשפחה שלנו שהיתה נוכחת) עלה על גדותיו משמחה. הפשטות בה הרגשתי את תחושת השייכות הדהימה אותי. כל שיר שהילדים שרו וכל משפט שנאמר שם היו מדויקים עבורי. דיברו שם על אבותינו ואימותינו. ואני אמרתי לעצמי בלב- אלה האבות והאימהות שלי שמדברים עליהם. זה שלי ואני מעבירה את זה לילדיי.
הרגשתי שייכת, הרגשתי רצויה בכל נקודה בזמן(למרות שלא הכרתי את רוב הנוכחים), וגם הילדים שלנו שנכחו בטקס הרגישו את זה.
הלב שלי אומר לי תודה כל יום על המעבר הזה.
אפילו היום, שהדרום נצבע בשחור ועולים חששות קשים בהקשר של בטחון, אני מרגישה את השייכות ואני שמחה בה. אין בי קמצוץ של פקפוק במה שעשינו.
כי אני פה ואני חלק מזה. ומה שאני רואה זה את הפוסטים האינסופיים של רצון של כל הסובבים אותי לארח משפחות שהם לא מכירים לסוף שבוע כדי להקל.
גם הילדים מרגישים את החופש ואת העצמאות היומיומית, את העזרה ההדדית ואת תחושת הביחדנס.
כל הדברים שהיו לנו חשובים במעבר נמצאים ממש כאן-
משפחה, שמש, ים, ואחלה מערכת חינוך. לאו דווקא בסדר הזה.
טיפ אננסי:
לא חייבים תמיד שיהיה טיפ
