עבדים היינו // שירה פלום

(זמן קריאה – 3 דק')

"עבדים היינו", שרה הקטנטונת שלי "עתה בני חורין". כמובן שבהתאם לגרסה שלה, מדובר ב – "בני חורים", אבל הרעיון הוא אותו הרעיון.. היא יודעת להסביר בדיוק מהי משמעות המילה – "עבדים". עבודה קשה, טיט, פרמידות, המצרים המרושעים, בני ישראל חסרי הישע. הדברים ברורים. מי הרע בסיפור, מי הטוב, מי המוסרי ומי נטול ערכים ורודף בצע.

עם השנים, אנחנו מבינים כי עבדות לובשת צורות רבות. אנחנו נוטלים אותה על עצמנו ברצון, לעיתים ולעיתים נאלצים לשאת אותה בלית ברירה. אנחנו קובעים לעצמנו גבולות של עבדות והגדרות של המושג האמורפי הזה. איפה נגרמת הבחירה ומתחילה העבדות? האם המונח הזה נגמר בתבן, קש ופרמידות?

היום מדברים על "עבדות מודרנית", קריירה שמושכת אותנו לעבודה עד השעות הקטנות של הלילה, שכובשת את השעות שלנו בזו אחר זו, גם שעות רבות לאחר שכבר חזרנו הביתה. נפלאות הטכנולוגיה הקנו לעבודה את היכולת לפעפע אל תוך הזמן הפנוי שלנו, אל תוך דקות יקרות של זמן משפחתי. רק עוד מייל אחד, אחרון ודי. זה פשוט דחוף, אין לי ברירה. הילדים שלנו למדו להבין שהעבודה יודעת לפלוש אל תוך המשחק, ללחוץ על כפתור ה – PAUSE  ולקבל זכות ווטו. הורות מודרנית כרוכה, היום, גם בהצבת גבולות לעבודה. לעצמנו. הרצון להספיק עוד דבר אחד, קטן, אחרון, המרדף אחר הזנב של עצמנו, הזמן שעף לנו מבלי שנרגיש. מתי הם גדלו לנו פתאום ואיך לא שמנו לב שזה קרה?

מרפאים בעיסוק יודעים לקחת שעת מפגש ולהפוך אותה לעולם ומלואו. הם יושבים יחד עם הילד ומכינים תוכנית מפורטת בת 60 דקות של פעילות, עבודה ומשחק. תמיד נהדר לראות כיצד לוקחים הקטנטנים ,שעדיין לא למדו לקרוא, את המשימה הזו ברצינות ושוקלים בכובד ראש כיצד לחלק את הזמן, באיזו פעילות כדאי להתחיל ואיך לנסות ולאחוז בטיפות הזמן היקרות ולעצב וליצור אותן אל תוך תבניות קטנות שימלאו שעה של קסם. בסופו של דבר, הם מביטים בסיפוק בלוח הגדול עליו מצוירות הפעילויות ומרגישים שותפים מלאים.

ליכולת שלנו ללמוד לארגן את הזמן אין גיל, לצורך שלנו לשים גבול לעצמנו ולמנוע את תחושת ה – "עבדות", אין הגדרות. גם לילדים שלנו יש את העבדות שלהם, העבודות לחופש, שיעורי הבית, סידור החדר, החוג שהם אמנם אוהבים אבל צריכים ממנו חופש מדי פעם, החובות האלו שפולשות להם לתוך הפנאי. למה הם לא עוצרים שנייה לנוח? ומי לימד אותם שהם חייבים להספיק הכול? יכול להיות שאנחנו?

יכול להיות שמבלי להרגיש, אנחנו מגדלים דור של "עבדים מודרניים"? האם בהתנהלות הזו שלנו, הריצה הבלתי פוסקת ממקום למקום, האשמה הזו שבמנוחה, שבחוסר העשייה – כי תמיד יש עוד משהו להספיק, עוד משימה לא גמורה, עוד משהו שמחכה לנו, עוד מטר שאפשר לרוץ קדימה, איך לא שמנו לב שהעברנו אותה הלאה? ומה רע, בעצם, בלשבת עם עצמי בשקט ולסדר את המחשבות? לנשום, להירגע, לתת לשקט לארגן את הראש, האם זה לא ערך בפני עצמו?

המהירות הזו, המרצדת אל מולנו וסוחפת אותנו לתנועה בלתי פוסקת, אנחנו יכולים ללמוד לרתום אותה לטובתנו, לנוע איתה כשנבחר ולא להשתעבד לרצף הזה. אנחנו אוחזים במושכות, לא אף אחד אחר. ומדי פעם, לקחת שעה, לתת לילדים לסדר לנו אותה ל – 60 דקות של הקסם שלהם. לבנות יחד אוהל, להתחבא בפנים, להתנתק, ליצור, לדמיין, לעוף יחד. כמו "בני חורים" 😉

פוסטים נוספים שיכולים לעניין

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *