מלחמת השחרור ויום העצמאות הפרטי שלי

(זמן קריאה 3-4 דק')

לפני כמעט 12 וחצי שנים נכנסתי ל'מלחמת השחרור' הפרטית שלי כשהמטרה הלא מודעת היא להגיע לעצמאות – עצמאות של הילדים שלי ולעצמאות שלי.

כמו רב ההורים, החזון ההורי שלי כולל בתוכו עצמאות לילדי. אני מסתכלת כמה שנים קדימה ואני רואה אותם "פורשים כנפיים",  אני מתמוגגת בכל פעם שהם עושים משהו לבד שלא חשבתי שהם מסוגלים לו, וכמובן, התקווה שיבוא יום והם יהיו עצמאיים לגמרי ויבואו לבקר אותנו רק בגלל שהתגעגעו לנשיקה, חיבוק ומילה טובה.

כך קרה, שב – 12 וחצי שנים האחרונות מצד אחד אני מתקשה לשחרר ומצד שני רוצה ילדים עצמאיים (תכל'ס זה גם ממש נח כשהם עצמאיים). מצד אחד אני מנהלת את חיי סביב גידול ילדים (לו"ז, כריכים, הסעות, פיזור-איסוף-פיזור-איסוף, ארוחת צהרים, כביסה, חולצה לבנה ליום רביעי, אסיפת הורים ועוד ועוד ועוד) ומצד שני מחפשת את העצמאות שלי.

אחת הלמידות המשמעותיות שאני לומדת בשנים האחרונות ומתרגלת מדי יום – אין עצמאות ללא שחרור.
ככל שאני אשחרר לילדים יותר משימות ויותר אחריות וככל שאסמוך עליהם יותר, כך נרוויח כולנו את העצמאות שלנו (ועוד המון דברים).

ואני מודה, קבל עם ועדה, קשה לי לשחרר.

יש פעמים בהם אני אומרת לילדים שלי שאני סומכת עליהם אבל לא סומכת על אנשים אחרים ברחוב (לכו תדעו את מי יפגשו בשעת לילה מאוחרת או איזה נהג חסר אחריות לא יעצור במעבר חציה כשהם יחצו אותו) ו… לא משחררת.

יש פעמים שאני פשוט פוחדת. פוחדת שיפגעו, פוחדת שיחתכו, שיקבלו כוויה, שיתפתו לסכנות ולריגושים ו… לא משחררת.

יש פעמים שאני חושבת שאף אחד לא יכול לעשות משהו כמוני ו… לא משחררת.

והסמארטפון… הסמארטפון הזה שנותן לנו הרגשה ששחררנו. ולמרות ששחררתי, אני במלחמה בלתי מפסקת עם עצמי – רק וואטסאפ אחד שבודק אם הכל בסדר, ושיחה אחת ששואלת אם היא מרגישה טוב, ותמונה אחת לראות אם זה בדיוק הקורנפלקס שהוא אוהב והמכנס מוצא חן בעיניו ושלא תשכח להימרח כשהיא בים… ואם לא קר לו ואם הוא מתגעגע (מי בעצם מתגעגע…?!)

אז אני בתהליך. בתהליך למידה לשחרר. אני לא נאבקת באינסטינקטים האמהיים שלי. אני עושה את ההכי טוב שאני יכולה. ב'קוגנטיבי' אני יודעת שצריך ושכדאי ויחד עם זאת, הלב, הלב לא משחרר. למרות שאני יודעת שזה יעשה טוב לכולנו. וזה יביא אותנו לעצמאות. יחד עם זאת, זה לא פשוט.

ולמרות הכל, ככל שהם גדלים, אני רואה ניצני עצמאות אצל כולם (אני מודה שהרבה זה גם בזכות ה"משלים" שלי שהוא הרבה יותר משחרר). וזה לא תלוי רק בי. גם בהם. כל ילד בקצב שלו ולפי האופי שלו. יש את האחד שמבקש עצמאות ומנסה לעשות לבד ושם גם אני יותר משחררת ומאפשרת ויש את האחר שנהנה מהחיבור הבלתי-מתנתק מאמא ושם אני יותר דואגת ונאחזת.
אבל בתוך תוכי אני יודעת שכולם, שלושת ילדי, יהיו עצמאיים בבגרותם. כי יש לי את כל הכוחות והיכולות לנצח ב"מלחמה".

יום עצמאות שמח:)

טיפ אננסי:
כדי שמישהו יקח אחריות, מישהו חייב לשחרר אותה.

פוסטים נוספים שיכולים לעניין

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *