מורה מבולבלת היא מורה לומדת // סמדר ויילר

(זמן קריאה – 5 דק')

אחד הדברים שהכי מבלבלים אותי כשאני מלמדת תכנות, הוא כשתלמידים קוראים לי לבדוק את מה שהם עשו לפני שהם מפעילים בעצמם את התוכנה ("זה טוב?"; "זה נכון?"). זה מבלבל כי בעצם, בתכנות אין סיבה שהילדים ירגישו תלויים בי לפידבק. אם הצלחת להשיג את התוצאה שאליה כיוונת, סימן שזה טוב. אם הפעלת ודברים לא קורים כפי שרצית, סימן שיש מקום לשפר את הקוד. זה שונה מרוב המקצועות הנלמדים בבית הספר, והשוני הזה, הוא אחת הסיבות שאני מלמדת תכנות.

הרבה אנשים בארץ ובעולם מאמינים שכדאי ללמד ילדים לתכנת בגיל צעיר. קיימת כמות די מפתיעה של תוכניות לימוד, חברות וכלים המוקדשים לכך. עם זאת, אנשים שונים מייחסים לכך משמעויות שונות. האם אנחנו מלמדים תכנות כדי לבנות את דור העתיד של עולם התוכנה?  האם הסיבה היא ההנחה שבעתיד  גם אלה שתכנות אינו תחום עיסוקם יידרשו להשתמש בתכנות במסגרת עבודתם? אולי כדי לטפח הבנה רחבה יותר של העולם שבו אנחנו חיים? לפתח מיומנויות חשיבה גבוהות? או בכלל כשער ליצירתיות? כל האפשרויות יכולות להיות נכונות, וניתן להשיגן על ידי  למידת תכנות בגיל צעיר, השאלה היא איך מלמדים ולאן מכוונים את הלמידה.

הדגש שאיתו אני התחלתי את דרכי הוא על מיומנויות חשיבה:

  • פירוק בעיה גדולה לבעיות קטנות
  • תכנון
  • גמישות מחשבתית
  • רצף פעולות
  • סיבה ותוצאה

אני עדיין מאמינה בחשיבות של כל הדברים האלו ויחד עם זאת, הבנתי שזה לא הדבר היחיד שבשבילו אני נמצאת שם. זה קרה באמצע השנה הראשונה שלי כמורה, במהלך אחד השיעורים בכיתה ד'. תלמידה עבדה במשך רב השיעור לתכנת בשפת סקראץ' מעין סרטון עלילתי שמספר את סיפורה של בת הים הקטנה. היא חשבה, חישבה, תכננה ובנתה  את רצף הפקודות שלה, וכשסוף סוף הגיעה להפעיל אותו, הוא לא פעל כמו שרצתה. בשפת המתכנתים – היו בו "באגים". והילדה, בת עשר, הרימה אליי את ראשה ואמרה: "אבל עבדתי ממש ממש קשה…" ואני? נשבר לי הלב. אם ילד עונה תשובה לא נכונה בחשבון, הדרך העיקרית שלו לדעת את זה היא משוב מהמורה, והמורה יכולה לבחור באילו מילים, ובאיזו דרך, לתת את המשוב הזה. למורה יש  את הכוח "להגן" עליו מהתסכול אם היא בוחרת בכך, בוודאי בגילאים הצעירים. ואני עמדתי שם, וידעתי כמה היא התאמצה, וידעתי שהיא כן מבינה ויודעת כיצד לתכנת את מה שרצתה, ידעתי שהיא עשתה טעויות קטנות ושטותיות, אבל שום מילה ממני לא יכלה "להגן" עליה מפני התסכול על כך שבת הים נשקה את הנסיך לפני שהוא הציע לה להתחתן איתו. התסכול הגיע ברגע הלחיצה על הכפתור, ולא יכולתי "להגן" עליה…

אז מה מניע אותי היום ללמד תכנות? גם מיומנויות החשיבה. אבל לפני זה, הרגע שבו ילדים מפסיקים להעריך את עצמם מול הדרישות והציפיות שלי, ומתחילים להעריך את עצמם מול הציפיות, השאיפות והרצונות של עצמם. הרגע שבו הם מתאמצים, לומדים, שואלים, מתקנים, לא כדי לקבל אישור מהמורה, אלא כדי ליצור משהו שהם יכולים להתגאות בו, שנראה כמו שהם דמיינו אותו. וכשהם מצליחים, אני מאמינה שהם מקבלים טעימה קטנה של תחושת מסוגלות אדירה. המסוגלות לדמיין משהו ולהשתמש בידע שלך וביכולות שלך כדי לגרום לו לקרות במציאות.

ואיך  זה קורה בפועל? אני משתדלת לתת גמישות ובחירה כמה שרק אפשר במשימות, תוך שמירה על מסגרת שתיתן להם בסיס להסתמך עליו (ובמקרים מסויימים בשילוב תכנים מתוכנית הלימודים השוטפת של הכיתה). אחרי שיש בסיס, אני משתדלת ליצור הזדמנויות ליישם את הידע בדרכים שונות, ולגלות שאפשר להשתמש בפקודות מוכרות בהקשרים חדשים. והכי חשוב, אני בודקת כל הזמן שמה שאני מלמדת מתאים ליכולות של התלמידים שמולי, שאין מצב שהם מעתיקים ממני שימוש בפקודה שהם לא יוכלו להשתמש בה אחר כך לבד.

ומה עשיתי עם אותה ילדה ואותו סרטון על בת הים הקטנה? הייתי בתחילת דרכי,  "הגנתי" עליה כמה שרק יכלתי: הסתכלתי, זיהיתי את הטעות והסברתי לה בדיוק איך לתקן אותה. עד היום אני עושה את זה לפעמים, כשאני מרגישה שתלמיד לא מסוגל להכיל את התסכול, אבל היום אני עובדת להביא אותם בהדרגה למקום שבו הם מסוגלים לחזור להסתכל בעצמם על הקוד שכתבו, לאתר את הטעות ולתקן אותה בעצמם.

סמדר ויילר– מתכננת ומורה לתכנות בעזרת סקראץ', יזמת חינוכית השואפת לשפר את הוראת הכתיבה ע"י החלת תפיסות מהוראת התכנות

 

פוסטים נוספים שיכולים לעניין

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *