לכל איש יש שם ולכל סיפור שואה יש נרטיב

(זמן קריאה – 5 דק')

יש רגעים בהורות שאנחנו מוצאים את עצמנו מתמודדים עם דברים "של הורים" ואין לנו מושג מה אנחנו אמורים להגיד או לעשות.

ערב לפני יום השואה כתבה דקלה דיין זילברשטיין פוסט בקהילה שלנו, ובו היא שואלת מעמקי ליבה שאלה  שמטרידה הורים רבים בכלל ולילדים צעירים בפרט: איך מספרים לילדה בת 6 על השואה? ואם בכלל… השאלה הזאת הציפה אצלי שאלות שאני שואלת את עצמי כמעט כל יום.

לאחר שנים ארוכות של חיים בברלין והרצון שהילדים שלנו (הפרטיים) ידעו את אחד מהסיפורים המשמעותיים של העם שלנו, ויחד עם זאת יחיו עם עצמם בשלום ברחובות העיר, אין ספק שהנושא של לימוד השואה הוא חם ובועט. רחובות העיר מלאים באתרי הנצחה קטנים וגדולים, יומיומיים וכאלה נצחיים והשאלות עולות מהילדים כל הזמן.

הנושא הזה מאוד עניין אותי, אז חקרתי אותו בשיחות עם כל מומחים שונים ללימודי השואה כאן ושוחחתי רבות עם הורים שנמצאים במצב דומה לשלי ובנוסף, כחלק מניהול 'קומזיץ', בית לקהילה דוברת עברית בברלין, גם יזמתי כמה ערבי הורים על מנת לייצר שיח בנושא.

לאחר 'קילומטרז' די ארוך של חקירת הנושא, גיבשתי לעצמי כמה דברים שאני מתחשבת בהם שאני ניגשת לדבר עם ילדיי על השואה.

הראשון הוא הילד הספציפי והרצון שלו לדעת ולשאול. אם יש עניין וסקרנות מצד הילדים, אזי אני מרגישה צורך לשוחח ולתווך עבורם את הסיפור. ולכן אם עולות שאלות, הייתי עונה עליהן. הייתי חושבת מה הדברים החשובים שאני רוצה להעביר להם יחד עם ההגנה עליהם והתועלת שבפרטים שאני נותנת. הייתי שואלת את עצמי שאלות כמו: מה התועלת בלספר את הפרט הזה? מה הוא יקדם אצל הילד.ה?

תנו ליצר הסקרנות של הילדים להוביל את השיחה

כשביתי היתה בת 4 היא שאלה את השאלה הראשונה שלה: "אמא מה זה האבנים האלה מזהב על הרצפה?" אלו היו אבני המדרך שמציינים איזו משפחה יהודית גרה בבניין הזה ומה עלה בגורלה. רציתי לספר לה הכל… אבל כמובן שבחרתי את מילותיי ואמרתי: "אלה אבני זיכרון לאנשים שגרו בבניין הזה לפני הרבה שנים". כל כמה חודשים היא שאלה את השאלה הזאת שוב, כאילו מבינה שיש עוד ועוד מידע והיא רוצה לאסוף אותו. ואני בכל פעם הרחבתי את התשובה. בהתחלה אלו היו אנשים שגרו בבניין, אחר כך הם היו אנשים שמתו ואנחנו רוצים לזכור אותם, אחר כך יהודים שמתו, ולבסוף יהודים שנספו בשואה. היא היתה בת 8 שהמידע האחרון הגיע אליה. ולפני שנתיים, כשהיתה בת 10 ועד היום, אנחנו בוחרים אבן מדרך באיזור בעיר ומנקים אותה, מדליקים נרות ומספרים סיפור טוב על השמות שרשומים בה.

אז איך באמת עונים לשאלות של הילדים? זה הדבר השני. משיחות עם מומחים לחינוך לשואה כאן בברלין(פסיכולוגים, אנשי חינוך, חוקרים של הנרטיב הישראלי והגרמני), יש המלצה גורפת והיא: לא לספר יותר ממה ששואלים. לתת מידע מדויק ותואם את השאלה. לא להרחיב את היריעה ובטח לא להשתמש בתיאורים גרפיים ובמספרים. מומחית אחת השוותה את השיח על השואה לשיח על שיחות בנושא מיניות עם ילדים ואמרה שבניגוד לשיח על מיניות שבו נפרט ונסביר על מנת להרגיע את הדמיון, בשיח על השואה נפחית על מנת לא לעורר את הדמיון. כי המציאות עלתה על כל דמיון. אני מתחברת לאמירה הזאת.

לכל איש יש שם ולכל סיפור יש נרטיב

הדבר האחרון החשוב בעיניי, ואולי הוא גם הראשון והוא מכיל את הכל, זה הנרטיב שבו מתקיים השיח- בישראל יש נרטיב ברור ללימוד השואה. נרטיב לאומי. שעוסק דווקא כן בתיאורים גרפיים ובהעצמה של הזוועות על מנת ליצור חיבור ואווחה. פחות רלוונטי מה אני חושבת על הנרטיב הזה באופן אישי, אבל יש צורך לתווך אותו לילדים. להיות שם בשבילם, להקשיב ואולי לחשוב על סיפורים טובים שקרו באותה תקופה שחורה. לספר על הכוחות ועל השורדים, לספר על ההווה שהוא דווקא טוב ומחובר ושיש קשרים בין ישראל לגרמניה ולהעצים את החלקים האלה, יחד עם הזכרון. הנרטיב בברלין ובגרמניה הוא כמובן אחר ושונה (וגם פה דעתי לא רלוונטית) אבל גם בסיפור הנרטיב הזה עלה צורך לתווך לילדיי את העולם.

תפקידנו ההורי בתיווך הנרטיבים הסביבתיים

הכל התחיל מהפרויקט של נרות הזיכרון. נר שעליו יש סיפור של ניצול או גיבורה .  http://www.shemvener.org.il/

אני חושבת שפעילות כמו זו עם הנר, זאת דרך מקסימה ומיוחדת להעביר את סיפורי הניצולים.

מה נעשה כשהילדים יגיעו הביתה עם הנר? אם הם ירצו לחקור את הסיפור, נקרא אותו איתם, נרכך את המסרים שבעינינו פחות מתאימים לגילם. אחת התגובות לפוסט היתה של רחל תומאס, אמא בקהילה שלנו שציינה שבעיניה זה יותר מדי, ובחרה למנן עבור ילדיה את ההשתתפות בפעילות ובטקסים – גם זה מותר וזו זכותנו כהורים!

עלינו כהורים לזכור שיש לנו בחירה. יש לנו בחירה של איזה נרטיב אנחנו מספרים במשפחה שלנו, יש לנו בחירה איזה תכנים אנחנו רוצים שהילדים שלנו יקבלו. וזה גם שיעור חשוב שהילדים שלנו ילמדו מאיתנו.
אל תשכחו: הילדים שלנו חזקים ואם אנחנו נמצאים בשבילם ותומכים בהם באתגרי החיים כבר מגיל צעיר, הם ילמדו, יתעצמו, יזכרו וגם יהיו בעלי תקווה לעתיד טוב יותר.

טיפ אננסי:

לחבק חזק את הילדים ולהגיד תודה על כל הטוב שיש לנו.

 

 

פוסטים נוספים שיכולים לעניין

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *