המסע שלך // שירה פלום

(זמן קריאה – 3 דק')

ילד יקר שלי,

בעוד עשרה ימים תסיים דרך ארוכה בת שלוש שנים בתוכנית לנוער מוכשר במתמטיקה. מסלול לימודים לבגרות במתמטיקה בשיתוף אוניברסיטת בר אילן. פחות מחודש מאוחר יותר תסיים גם את כיתה ט'. הבגרות נמצאת ממש מעבר לפינה. אתה כבר כמעט שם, שלוש מתכונות מאחוריך, מאות שעות עבודה, בחינות, בחנים, עליות וירידות ודרך. הדרך שלך.

איזה מסע מטורף.

כשבחרת לצאת לדרך הזו, בן 12 בקושי, לא באמת ידעת מה היא צופנת. כן, שנינו ישבנו שם בהרצאה ושמענו הסברים על התוכנית, על מה שנדרש במהלכה, על הרגעים הלא פשוטים שהיא צופנת, על שעות ארוכות של שיעורי בית בכל שבוע, על כך שהיא מושתתת על אהבת המתמטיקה ואהבת המספרים וכמה אמונה ומוטיבציה היא דורשת. ואתה שמעת והתאהבת. ברעיון, במטרה, באתגר.

אני רוצה את זה, הבהרת לנו. אני באמת רוצה את זה.

ויצאת לדרך. בן 12.5 בקושי. התחלת חטיבה, מקום חדש, כיתה חדשה, כל החברים שלך בחטיבה אחרת. עם כל זה ועל כל זה נוספה התוכנית. הנה אתה, בראשית המסע שלך, מרים ראש וצופה אל האופק. מכאן זה שלך, ילד. אנחנו כאן איתך, תמיד. אבל זה שלך.

את סופה של הדרך הזו קשה היה לראות מנקודת ההתחלה. מנקודת ההתחלה אפשר לראות רק סבך גדול. אין כאן תהילה, רק עבודה קשה. המון המון עבודה קשה. אל המסע הזה לא יוצאים עבור התהילה. היא ממתינה הרחק הרחק בסופה של דרך בת שלוש שנים ארוכות ולא פשוטות בכלל, במהלכן גם נאלצת במשך שנה שלמה לסיים יום לימודים ארוך בבית הספר בשעה שלוש וחצי וכבר בארבע להתחיל שלוש ורבע שעות ארוכות של מתמטיקה בתוכנית.

בכל יום ראשון, כל שבוע מחדש. כריכים בתיק. יוצא בבוקר וחוזר בחשיכה.

אני מודה, לפעמים גם אמרתי לך שזה בסדר להחליף דרך, להמשיך למקום אחר, לעזוב. אמרתי שאנחנו גאים בך תמיד, לא משנה מה ואיך תחליט ולאן תרצה לפנות. זה לא מה שמגדיר אותך ולא מה שייקבע את עתידך. אנחנו כאן לצידך, בכל החלטה שתקבל. לעיתים, לא פשוט היה להביט בך כשאתה עולה לפסגת ההר. כולם מתרכזים תמיד בחגיגה שבסוף, ביוקרה. אבל אני אמא, ולהורים לא קל, לפעמים, לראות את הגורים שלהם במהלך הטיפוס.

צעד צעד, אמרנו כל הזמן, לאט לאט. לא מביטים לפסגה, אלא לרגע הבא.

וכך היה.

אתה טיפסת צעד אחר צעד, כבשת רגע אחר רגע. עלית וירדת ועפת ונפלת ושמחת וכאבת והתגברת. בתהליך אינסופי כמעט, הגשת עבודה אחר עבודה, שבוע אחר שבוע. מסיים עשרות תרגילים ומתחיל שבוע חדש עם עוד עשרות תרגילים ועוד ועוד וכן הלאה.

להביט בילד שלך מהצד כשהוא מתחשל ומתבגר זה לא דבר קל. זה כרוך בלזוז הצידה, לתת לך להחליט, להתמודד, לפעמים גם לוותר. אני רוצה לחשוב שאתה הרגשת כמה שהיינו לצדך בדרך הזו ותמכנו בך ככל שניתן היה.

בשבוע שעבר הלכנו יחד להירשם לבגרות במתמטיקה. ישבנו שנינו יחד מול הפקידה שהקלידה את הפרטים שלך מבלי להבין באמת את גודל המעמד מבחינתך. מבחינתנו. אבל אנחנו הבנו. הבטנו זה בזו ואני שאלתי אותך אם אתה מבין, אם אתה באמת מבין שהגעת כבר לסוף המסע הזה. המסע שלך. אתה חייכת אלי, הפנים שלך קרנו משמחה.

ואת זה צריך לחגוג, את הדרך הזו. את הימים הארוכים, את השעות הארוכות, את כמויות העבודה האינסופיות, את המוטיבציה, אהבת המתמטיקה שבך. הסקרנות. הילד שכבר מזמן אינו ילד והתבגר אל תוך ומתוך המסע הזה. הדברים הכי טובים, לימדתי אותך, באים בדרך כלל אחרי הרבה עבודה קשה.

היה גאה בעצמך, זה שלך. אתה עשית את זה. ואיזו תחושה מטורפת זו.

אז כעת נותרה התחנה האחרונה. בחינת הבגרות. אתה עוד רגע שם. ודווקא עכשיו, לפני שאתה מגיח אל נקודת הסיום, רצינו לומר לך עד כמה אנחנו גאים בך, על מי שהנך, על ההתמדה, הנחישות, האמונה בדרך שלך, ואיך שידעת לקום, לנער את האבק מהבגדים ולהמשיך קדימה, גם כשהיה לא קל, לקחת אתך שוב את הילקוט עם הכריכים ולחזור להמשך המסע. המסע שלך.

בהצלחה, אהוב שלנו. אנחנו תמיד לצדך!!

 

פוסטים נוספים שיכולים לעניין

תגובה אחת

  1. כתבת נפלא שירה יקרה. נהנתי לקרוא. בהצלחה בבגרות, בהמשך הדרך. כהורים אנחנו מלווים אותם, צופים בטיפוס שהם, תומכים ותמיד לצידם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *