במקום להתנגש, משחקים קלאש // נעמה קוברינסקי

(זמן קריאה 3 דק')

בשנה שעברה, נמאס לי לשמוע בבית ״דק״, ״ארנה״ ו״הוג ריידר״ בלי להבין על מה הם מדברים הילדים האלה, שמתבגרים לי מתחת לאף.
אז אחרי תקופה קצרה הורדתי "קלאש רויאל" לטלפון, ולאט אך בהתמדה (בהיותי טיפוס מתמכר) הגעתי לדק מכובד בארנה 8, שיחקתי עם ומול הילדים, התייעצתי איתם בכל הטריקים- והם מצידם שיתפו פעולה, נהנו ללמד אותי בכל הזדמנות, להעניק לי מעמד של כבוד וגם לצפות בעיניהם הנדהמות של חבריהם שהגיעו אלינו ושיחקו מולי.
מהון להון, אני התמכרתי למשחק החכם, העשוי לעילא והכיפי הזה- והם פרשו ממנו ועברו לדבר הבא שלהם. דרך הטבע וזה.
שוב התבאסתי מהמרחק שנוצר ביני ובין הילדים. כשהם צופים במסכים אני לא חלק מזה ובזמן שהם לא במסכים- הם כמהים למסכים. מלכוד 22 של הורות.
אבל כמה אפשר ללכת בשכונה נטולת ילדיי הגדולים ומלאי העיסוקים, ולצפות בגן השעשועים ההומה פעוטות בעיניים כמהות ומקנאות?
הרגעים המזוקקים של קשר איתם הלכו והתמעטו ואני התגעגעתי אליהם, ולחיות בתוך געגוע למי שחי אצלך בבית זה מצב מתסכל מאוד.
אז היום, למרות אדישותי לכדורגל (ניסיתי ולא הצלחתי. יותר מדי זמן עובר בין גול לגול) ישבתי איתם במשחק פיפא, נדהמת לגלות כמה כישורים ויכולות מתפתחים פה: אנגלית, גיאוגרפיה והיכרות עם ארצות, יכולת אסטרטגית בבחירת קבוצה והרכב שחקנים, קורדינציה וקשר עין-יד ואצלנו גם קריינות מלאת פאתוס וצחוק, כזו שמצריכה מהירות מחשבה ויכולת אלתור.
וואלה, תראו מה זה. בזמן שאני מתגעגעת אליהם ומבכה את השחתת הזמן על מסכים, הממזרים הקטנים לומדים את המיומנויות של העולם החדש.
בקיצור, כל המלחמות האלה על זמן מסכים? צריכות להשתנות.
במקום לריב על כל זמן מסך ולהתגעגע, כדאי לשחרר את הפקק מהראש, לשבת ביחד איתם, לנסות להתחבר, ואם לא הולך- לפחות להכיר ביתרונות. מרימה לעצמי משואה קטנה היום: למדתי לשחרר עוד טיפה.
ממילא, תוך כמה שנים סביר להניח שיקרה אחד מהשניים: אני כבר לא אקלוט כלום (זוכרת את סבתא שלי ז"ל מוכת תדהמה מול משחק פקמן) או שהם כבר לא ישתפו אותי, אז זה בדיוק הזמן לנצל את המצב. תחזיקו לי אצבעות שאלמד מהר לשחק פורטנייט?

על הכותבת: נעמה קוברינסקי, אמא לשני בנים, חשבה שהיא יודעת הכל- עד שהם נולדו

פוסטים נוספים שיכולים לעניין

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *