אז לכבות ? // שירה פלום

(זמן קריאה: 5 דק')

״אהלן גברת טונה, הוא בסה״כ בסדר

ילד גבר, לא מעבר, הוא בסה״כ בסדר
הממוצע שלו ממוצע, הוא לא כל כך מקשיב
אם הוא יכול להתעניין יהיה מגניב, אה כן
הוא מאחר, הוא מדבר, הוא מקשקש, הוא מצייר
הוא מסרב להתבגר, הוא מסתגר
הוא יכול להשתפר, הוא יכול להתדרדר
העיקר שהוא בוחר את הנתיב שהוא בוחר״

איתי זבולון (טונה)

זה עוד יום במערכת החינוך. תרים את הראש, תכין מערכת, תתארגן, אל תאחר. יאללה, לבית הספר.

לכבות? להדליק? מה באמת מצפים ממך שם?
יש מקום לדמיון שלך כאן, ילד? יש מקום ליצירתיות, ילד? לאן אתה הולך עם זה? מה אתה עושה עם זה? אפשר לתרגם את הציור שלך לציונים? אפשר להשוות את הציון שלך בבחינה על סוגי קרקעות בגאוגרפיה ליצירתיות שלך?
לשלב? זה יתכן בכלל?
למידה יצירתית? ערכית? עבודה אישית מונחית, העצמה אישית? לזרוח מתוך שיעורי הבית? (יש דבר כזה בכלל?)

תכבה את זה. את הצליל הזה שרץ לך שם ברקע. זה לא שייך בכלל. זה לא קשור למה שהולך כאן. שב להיבחן. תתחיל להתרגל לזה, אתה בכל זאת כבר בכיתה ג', בוא נתחיל להכין אותך למערכת הזו שצריכה קלט ופלט. ככה זה עובד. ענית? יופי. הלאה. אימא אמרה לך לתת לדמיון לזרוח? זה נשמע נחמד, תעשה את זה בבית.

לא התכוונו להרגיל אותך בגיל צעיר כל כך לתחרותיות הזו. אבל האמת היא שככה העולם הזה עובד וכדאי שתבין את זה מגיל צעיר. כך, ממש מגיל 8 תוכל לדעת כמה אתה שווה מול אחרים, כשתשוו בינכם את הטוב מאוד עם הטוב או כמעט טוב. בהמשך תעשו את זה עם מספרים. זה יותר קל. אתה תראה את החברים שלך מחביאים את הציונים שלהם כדי שהאחרים לא יראו שלא כתוב שם 90. אני יודעת שהם רק בכיתה ה'. אז מה. הם צריכים להתחיל להתרגל לחטיבה.

מה זה אומר עליך? ה – 70 הזה שמתנוסס לך על הבחינה?
לא הסברנו לך בכלל מה זה אומר עליך, נתנו לך להבין לבד. אז תבין לבד. מהר מאוד תיצור לך מערכת הערכה עצמית שעובדת בצורה מאוד פשוטה. אני טוב יותר או פחות ממישהו. זה המקום שלי.

הדמיון שלי… הוא לא מדיד?
היכולת שלי לראות דברים בצורה שונה? היא לא מדידה?
אני ממציא משחקים מדהימים, אני רואה דברים אחרת. זה לא מדיד?
אין כזו שורה בתעודה. למה אין כזו שורה בתעודה, אמא? ראית איך בניתי אתמול מגדל מטורף עם סיפור הרפתקאות מדהים? למה אין ציון לזה? אז לכבות את זה? זה לא שייך? אני כמעט טוב? מה זה אומר שאני כמעט טוב?

אני 70? הוא 90? אז הוא יותר ממני. הוא יותר ממני ואני פחות. תמיד ידעתי שאני פחות. פשוט שימי לי את זה בתרמיל על הגב ואני אמשיך הלאה.
"שעות על גבי שעות נפלתי שמה בין הכיסאות מאמין לכל נכשל, אומר ״אמן״ לתוצאות לקחתי אחריות על השגיאות היום מפנה בחזרה ת׳אצבעות"

אתה מתחיל עוד יום. שב, ישר את הגב, נסה להתנהג יפה. הנה, הם מצליחים. תנשום עמוק.
תתיישר. תתיישר.
למה?
כי ככה צריך.
אבל למה?
כי ככה צריך.
אבל למה?

לא לימדו אותנו לשאול שאלות. לא לימדו אותנו לשאול למה ילדים בכיתה ג' צריכים להיבחן בחשבון. למה לא מספיק לשבת איתם בכיתה ולראות איך הם עובדים? למה אין שיעור בחשיבה יצירתית? למה לא מלמדים לזרוח? אתה יכול לזרוח ילד, רק תמצא את המקום הזה בך. תזרח. תכבד את הזולת ותזרח. אם תזרח, ילד, תוכל להוציא את הטוב שבך החוצה. אם תיתן לזה להוביל אותך, מי יודע לאן תוכל להגיע?

תבעט ב – 70 הזה. הוא לא מגדיר אותך. גם ה – 100 שתקבל לא מגדיר אותך. זה לא מגדיר אותך. למה אף אחד לא מלמד אותך שזה לא מגדיר אותך? למה אף אחד לא מלמד אותך שזה בסדר אם ההוא מבין יותר מהר ואתה לאט יותר. הרי שניכם תדעו את אותו הדבר, נכון? מה זה אומר עלי אם אני צריכה לעשות את הסיבוב הארוך יותר כדי להגיע אל אותה הנקודה בדיוק?
כלום. זה לא אומר כלום. תלמד ילד, זה לא אומר כלום. בוא, אני אתן לך תנופה טובה ותוכל לעוף למקום בו האמונה בעצמך היא הדבר החשוב ביותר. כן, ילדי, גם זה אינו מדיד.

כן, יש ילדים שפורחים, הולכים וגדלים ולומדים לפעול לפי הכללים של המערכת. נותנים לה את הנתונים שהיא רוצה. הם מדידים. הם גם מעיפים את הממוצע למעלה. בעצם מי משרת את מי?
אבל בוא נדבר על אלו שלא פורחים. שהולכים וכבים בה. שהולכים ודוהים בה. אלו שהמערכת לא יודעת לראות אותם. הם לא מדידים לה. הם שקופים לה. הולכים ונעים בה הלאה. הופכים את הממוצע לממוצע. שב באסיפת ההורים. עכשיו תשמע מה אתה כן ומה אתה לא. מה אתה כן ומה אתה לא. רשמת את זה?

לא דיברנו על הדמיון שלך באסיפת ההורים. זה לא מדיד. אבל אתה תצא מכאן ותדע במה אתה צריך להשתפר. אתה צריך להשתפר. וגם איחרת פעמיים. זה לא מספיק שאתה יודע לצייר. שאתה יודע לדמיין. זה לא מספיק שהסיפורים שאתה כותב נהדרים. שאתה יודע לרקום חלומות ולנסות להפוך אותם למציאות. יש דברים שחשובים לחיים. אנחנו יודעים מה חשוב לחיים.

למה?
כי ככה צריך.
אבל למה?
כי ככה צריך.
אבל למה?

קל מאוד לערום האשמות על מערכת החינוך בלבד. היא עובדת במסות, עם מורה אחת על 30 עד 40 תלמידים. אם תכניס את הילד שלך למסות, צפה בדיוק לזה ותן לו את הכלים לזרוח בתוך המסה. תן לו את הכלים להאמין בעצמו, לא לתת למבחנים להגדיר אותו. זה לא מגדיר אותו ומה זה באמת משנה אם ההוא טוב בזה ואתה טוב בזה.

תזרח. תלמד גם לכאוב ולהמשיך הלאה. אל תאמין לנכשל. זה תרגיל בללמוד. תוכל לקחת ממנו יותר ממה שתוכל לקחת מציון מעולה. תלמד, תפיק לקחים. תמשיך הלאה.

ואם המערכת חוטאת לילד שלך, אם הוא לא זורח. הולך וכבה. הולך ודוהה. דע למצוא את המקום שנכון לו. בדיוק כפי שלא כולנו אמנים, לא כולנו רקדנים, לא כולנו לוליינים ולא כולנו פרופסורים לכימיה, לא כולנו מתאימים למערכת הזו.

קשה לה, למערכת, לקבל את זה. מבחינתה היא נותנת מענה לכולם והלוואי והיו בה הענווה והיכולת להכיר באלו ההולכים וכבים בתוכה ולהפנות אותם מיוזמתה למערכות חינוך אלטרנטיביות כדי ליצור חברה עשירה ומגוונת עם צעירים שמודעים ליכולות, לכישרון ולעוצמה הגלומה בהם. יש יותר מדרך אחת ללמוד. יש יותר מדרך אחת ללמד. דעו לשחרר.. זה עובד. מניסיון.

"כשתחתוך את החוטים אז תבין
שבפנים יש מיליון תשובות
בובות בובות…"

פוסטים נוספים שיכולים לעניין

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *